<h1>העיטור אות פ' פרוזבול</h1>
<h2>דף לו.</h2>
האונס והמפתה ומוציא שם רע וכל מעשה בית דין אינן משמיטין המלוה על המשכון והמוסר שטרותיו לבית דין אינן משמטין. ירושלמי (בפ"י דשביעית ה"א) פשיטא מלוה שהיא נעשית כפרנית אינה משמטת כפרנית שנעשית מלוה משמטת. (משנה ג') הפרוזבול אינו משמט זה אחד מן הדברים שתיקן הלל וכו' וזהו גופו של פרוזבול מוסרני לכם פלוני ופלוני הדיינין שבמקום פלוני כל חוב שיש לי על פלוני שאגבנו כל זמן שארצה והדיינין חותמין למטה או העדים.
גרסינן בפרק השולח (ל"ד:) הלל תיקן פרוזבול מפני תיקון העולם ואוקמה אביי בשביעית בזמן הזה ורבי היא כדתניא וזה דבר השמטה שמוט בשתי שמיטות הכתוב מדבר אחת שמיטת קרקע ואחת שמיטת כספים בזמן שאתה משמיט קרקע אתה משמיט כספים ובזמן שאי אתה משמיט קרקע אי אתה משמיט כספים ותקינו רבנן דתשמיט זכר לשביעית ראה הלל שנמנעו העם מלהלות ועוברים על מה שכתוב בתורה השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל לאמור וגו' עמד והתקין להן פרוזבול ורבא אמר הפקר בית דין הפקר ומתניתין אפילו בזמן השמטת קרקע הוא אי נמי בזמן הזה ואפילו לרבנן. וכתב הרב המחבר איכא מאן דאמר הני מילי בארץ ישראל ובזמן הזה אבל בחוצה לארץ לא צריך פרוזבול ושמואל דקאמר האי פרוזבולא עולבנא דדייני הוא שאותן שדרין בארץ ישראל קאמר דלאחר חורבן הוה. ומסתברא דאפילו לרבי השמטת כספים נוהג בזמן הזה בחוצה לארץ מדרבנן דארץ ישראל וחוצה לארץ לגבי שמיטה כי הדדי נינהו דחובת הגוף הוא דהא סבירא ליה לרבי דאפילו במקום שאי אתה משמיט קרקע אתה משמיט כספים וכי אמר רבי בזמן שאתה משמיט קרקע אתה משמיט כספים אפילו בחוצה לארץ קאמר ובזמן שאי אתה משמיט קרקע אי אתה משמיט כספים אפילו בארץ ותקון רבנן דתשמט זכר לשביעית ואוקמוה אדאורייתא והלכך לרבי אתה משמיט כספים אפילו בחוצה לארץ מדרבנן דהא רב אשי דמקני ליה גדמא בדיקלא ורבנן דבי רב אשי מבבל נינהו ומסרי מילייהו להדדי ולרבנן דפליגי עליה דרבי אפילו מדאורייתא אבל יובל לא נהיג דכתיב וקראתם דרור בארץ לכל יושביה למדנו מדגלי שבט [ראובן] ושבט גד וחצי שבט מנשה פסקו יובלות וגרסינן בספרא (בהר פר' ב') וחכמים אומרים שמיטה אף על פי שאין יובל ומסתברא דאיכא למימר דאורייתא כרבנן מדגרסינן בהניזקין (נ"ג:) הנוטע בשבת בשוגג [לא] יעקור וכו' ואמרינן עלה מיכדי הא דאורייתא והא דאורייתא מאי שנא שבת ומאי שנא שביעית כו' וגרסינן במשקין (ג':) יכול ילקה על תוספת שביעית שמע מינה דכולהו סבירא להו דאורייתא וקיימא לן הלכה כרבי מחבירו ולא מחביריו. והא דמכריז רבי ינאי פוקו וזרעו בשביעיתא משום ארנונא (סנהדרין כ"ו.) ופריש רבינו שלמה דסבירא ליה כרבי דאמר שביעית בזמן הזה דרבנן לא דייק לן דאפילו לרבנן דאמרי דאורייתא מפני האונסין מותר והכי מוכח בירושלמי בסנהדרין (פ"ג ה"ה) ובשביעית (פ"ד ה"ב) בראשונה שהיתה מלכות אונסת הורי רבי ינאי שיהא חורש חרישה ראשונה חד משומד הוה איעבר בשמיטה וכו' עד לא אתכון שמדתכון אלא למגבי ארנונא וכו' ר' בינס זעירא חמוניה [פרי] חורי חמרא בשבתא רבי יונה ורבי יוסי הורון למאפי לארסיקנס בשבתא אמר רבי מונא קושייתא קומי רבי יונה לא כן אמר רבי זעירא נמנו בעליית בית נתזה בלוד על כל עבירות שבתורה אם יאמר גוי לישראל וכו' ולא קיבל מהן אמר לא אתון [משמדתכון] אלא מיכול פיתא חמימא שמעינן מיהא דרבי ינאי אפילו בשביעית דאורייתא קאמר והיינו דגרסינן בע"ז (ט':) אמר רב הונא בריה דרב יהושע האי מאן דלא ידע כמה שני בשביעתא וכו' נפקא מינה לשמיטת כספים האידנא.
ירושלמי בפרק בתרא דשביעית (ה"ב) את אחיך תשמט ידיך ולא המוסר שטרותיו לבית דין מכאן סמכו לפרוזבול מן התורה ופרוזבול מן התורה כשהתקין הלל [סמכו] לדבר תורה קשייתא קומי רבי אחא כמאן דאמר מעשרות מדבריהן ברם כמאן דאמר מעשרות מדברי תורה התקין הלל על דברי תורה אמר רבי יוסי וכי משעה שגלו ישראל לבבל כלום נפטרו אלא מן המצוות התלויות בארץ והשמטת כספים נוהגת בין בארץ בין בחוצה לארץ דבר תורה חזר רבי יוסה ואמר כלום בשביעית בזמן הזה הוא דכתיב וזה דבר השמיטה שמוט בשעת שהשמטה נוהגת בארץ דבר תורה השמטת כספים נוהגת בין בארץ בין בחוצה לארץ דבר תורה ובשעה שהשמיטה נוהגת מדבריהם בארץ השמטת כספים נוהגת בין בארץ בין בחוצה לארץ מדבריהם ושמע מינה דתקנת פרוזבול אפילו בחוצה לארץ הוא תמן אמרי אפילו למאן דאמר מעשרות דבר תורה מודה בשמיטה שהיא מדבריהם תנן וזה דבר השמיטה שמוט רבי אומר שתי שמיטות שמיטה ויובל בשעה שהיובל נוהג השמיטה נוהגת דבר תורה פסקו היובלות שמיטה נוהגת מדבריהן ובפרק שישי בשביעית (ה"א) הקיש ביאתן בימי עזרא לביאתן בימי יהושע מה בימי יהושע פטורין היו ונתחייבו אף בימי עזרא ממה נתחייבו רבי יוסי ברבי חנינא אמר מדברי תורה נתחייבו דכתיב והביאך ה' א-להיך אל הארץ אשר ירשו אבותיך וירישתה והטיבך והרבך מאבותיך מקיש ירושתך לירושת אבותיך וכו' רבי אלעזר אמר מאיליהן קבלו את המעשרות וכו'.
ואנא חזינא בתשובות הגאונים השמטת כספים בזמן הזה בחוצה לארץ צריך המלוה לומר ללוה משמט אני שלא תשתכח תורת השמטה. ירושלמי (בפ"י דשביעית ה"א) שמואל אמר אפילו על המחט שלו שנאמר ואשר יהיה לך את אחיך תשמט ידיך פרט למה שיש לאחיך תשמט ידיך ולא המוסר שטר לבית דין. רבנן דבי רב אשי מסרי מילייהו להדדי רבי יונתן מסר מילי לרבי חייא בר אבא אמר ליה מי צריכנא מידי אחרינא אמר ליה לא.
ולפום סוגיא דשמעתא שקלינן וטרינן דכי תקינו רבנן דתשמוט זכר לשביעית אפילו בחוצה לארץ בזמן הזה תקון ורב אשי ורבנן דבי רב אשי ורבה נהגו שמיטה בבבל מיהו האידנא נהוג עלמא כרבי דהא רבי יוסי קאי כוותיה כדגרסינן (בירושלמי פ"י דשביעית ה"ב) אמר רבי יוסי וזה דבר השמיטה שמוט בזמן שהשמיטה נוהגת בארץ דבר תורה השמטת כספים נוהגת בין בארץ בין בחוצה לארץ דבר תורה ורבי אלעזר ברבי שמעון בקידושין (ל"ח:) נסיב לה כותיה הילכך השמטת כספים כדין חובת קרקע כגון שמיטת קרקעות ותרומה ומעשרות וכשביטלו תרומה ומעשרות בגולה בטלה השמטת כספים וגרסינן בירושלמי (חלה פ"ד ה"ד) רבותינו שבגולה היו מפרישין תרומות ומעשרות עד שבאו הרובים ובטלום מאן אינון הרובים תרגמוניא ובימי רב אשי ורבה הוו נהגין תרומות ומעשרות והשמטת כספים בבבל ופסקו אילו פסקה שמטה. ושדרו ממתיבתא רבותינו שבחוצה לארץ היו מפרישין תרומות ומעשרות לאחר חרבן הבית כדגרסינן (ביצה י"ב) רב טובי בר קסנא הוה ליה גרבא דחמרא דתרומה וכו' ואמר רבא תרומת חוצה לארץ מבטלה ברוב ורבינא כי הוה מתרמי ליה חמרא דתרומה הוה רמי תרין נטלי וכו' ודאי תרומה לא נהגא בזמן הזה וליכא הפרשת תרומה בחוצה לארץ אלא רבנן קמאי שאנו אומרים שמועה מפיהם היו מחמירין לעצמן אף על פי ששרויין במקום טומאה היו נוהגין טהרה וקדושה ואוכלין חוליהן בטהרה ומפרישין תרומות ומעשרות כישראל השרויין על אדמתן וכן לעניים מתנות עניים. גרסינן (חולין קל"ד:) לוי זרע בכישר לא הוו עניים למשקל לקט שכחה ופאה וכו'. וכישר כלום חייבת לקט שכחה ופאה הרי מעשים בכל יום בכל שנה ובכל הדורות שאין מתנות עניים לא בבבל ולא בשאר ארצות אלא מי שרצה להחמיר על עצמו ואין לנו מרבותינו הראשונים להביא ראיה מהם וכן יש לנו לומר שאין לנו ללמוד מהן לענין שמיטה וכמו שפסקו תרומות ומעשרות בגולה בזמן הזה כך פסקה השמטת כספים דהשמטת כספים איתקש להשמטת חובת קרקע. אבל אליבא דהלכתא נהגא בחוצה לארץ וחכמי הדור שתלו הטעם ביובל אמרו שיובל היה נוהג בחוצה לארץ ויובל והשמטת כספים קשר אחד. ומה שאמרו נמי דלא נהגא שמיטה בחוצה לארץ אלא בזמן שבתי דינים קבועין בארץ ישראל ולא חסר אלא יושבין שאלו היו כל יושביה עליה לא היה היובל נוהג אין השמטת כספים נוהג בחוצה לארץ לא בריר לן.
<h2>דף לו:</h2>
אמר שמואל אין כותבין פרוזבול אלא כגון בי דינא דסורא או בי דינא דנהרדעא ואמר שמואל האי פרוזבול עולבנא דדייני הילכך לא מבעיא למאן דאמר לדריה תקין דלא מהני אלא אפילו למאן דאמר לדרי דעלמא תקין האידנא ליכא בי דינא רבה ועולבנא הוא לן למכתב פרוזבולא ולא כתבינן לטופסיה.
<h2>דף לז.</h2>
אין כותבין את הפרוזבול אלא על הקרקע אם אין לו מזכהו בתוך שדהו כל שהוא היתה לו שדה ממושכנת בעיר כותבין עליו פרוזבול רבי חוצפית אומר כותבין לאיש על נכסי אשתו וליתומים על נכסי אפטרופוס ודוקא יתומים שלוו כותבין פרוזבול אבל יתומים שהלוו אין צריכין פרוזבול כדאיתא בגמ' (ב"ק ל"ו:) רבן גמליאל ובית דינו אביהן של יתומים. אמר רב חייא בר אשי אמר רב אפילו קלח של כרוב. ירושלמי (בפ"י דשביעית ה"ג) בשם רב מי שאין לו אלא קלח אחד בתוך שדהו כותבין עליו פרוזבול והא תני השותפין והאריסין והאפטרופין אין להן פרוזבול אמרי תמן כל קלח וקלח של שותפות הוא ברם הכא שלו הוא. מהו לכתוב לאפטרופוס על נכסי יתומין נשמעינה מן הדא כותבין לאיש על נכסי אשתו מהו לכתוב לאשה על נכסי בעלה נשמע מן הדא וכן ליתומים על נכסי אפטרופוס. ואמר רב יהודה אפילו השאילו מקום לתנור ולכירים כותבים עליו פרוזבול. תנו רבנן לעדים אין להן קרקע ולחייב לו יש לו קרקע כותבין עליו פרוזבול מדרבי נתן. ירושלמי (בפ"י דשביעית ה"ג) רב אמר והוא שיש לו קרקע למלוה וללוה רב אחא אמר למלוה אף על פי שאין ללוה ללוה אף על פי שאין למלוה אבל רבינו שלמה פירש ללוה ואיכא למימר טעמא משום דלא שכיח הוא דלית קרקע לחד מיניהו. ומסתברא דוקא שלא בשעת הלואה אבל בשעת הלואה אינו משמיט.
(ותניא) [ותנן] תמן שביעית משמטת מלוה בשטר ושלא בשטר רב ושמואל דאמרי תרויהו בשטר שטר שיש בו אחריות נכסים שלא בשטר שטר שאין בו אחריות נכסים וכל שכן מלוה על פה ואף על גב דתניא כותיה דרבי יוחנן וריש לקיש דאמרי שטר שיש בו אחריות נכסים אינו משמיט אפילו הכי הלכה [כרב ושמואל] דהא רבי יוחנן גופיה לא עביד בה עובדא וקא דחי לה דילמא ההיא בית שמאי היא דאמרי שטר העומד ליגבות כגבוי דמי. ירושלמי (בפ"י דשביעית ה"א) אתא עובדא קומי רבי יוחנן בשטר שיש בו אחריות והורי משמט אמר מפני שאנו למדין מן ההלכות אנו עושין אותו מעשה מדקאמר דילמא בית שמאי היא דאמרי שטר העומד ליגבות כגבוי דמי שמע מינה דלית הלכתא כותיה והכי נמי גרסינן בפרק כל הנשבעין (מ"ח:) הא מני בית שמאי היא דאמרי שטר העומד ליגבות כגבוי דמי ולית הלכתא כותיה. והא דגרסינן בפרק האשה (כתובות פ"א.) מאן שמעת דאית ליה מדרש כתובה בית שמאי קסברי בית שמאי שטר העומד ליגבות כגבוי דמי דמשמע דהלכה כותיהו דאי כבית הלל כיון דאית להו מדרש כתובה דהא חזרו להורות כבית שמאי איכא למימר אח אני יורש אשתו אין אני קובר ואי משום כתובה לא ניתנה ליגבות מחיים וקשיא הלכתא אהלכתא ולא היא מהא ליכא למשמע מינה כלל דבית הלל אית להו ניתנה כתובה ליגבות מחיים דיבם ואית להו מדרש כתובה דיבם כאחר דמי ומיהו לא ניתנה כתובה ליגבות מחיים דבעל ואפילו לדברי הכל ליגבות אינה עומדת ולא אמרינן שטר העומד ליגבות כגבוי דמי אלא בשומרת יבם.
<h2>דף לז:</h2>
ועל שטר שעבר עליו זמן השמיטה אמר רבי יהודה אמר שמואל נאמן אדם לומר פרוזבול היה לי ואבד ומותבינן עלה מהא דתנן וכן בעל חוב שהוציא שטר חוב ואין עליו פרוזבול הרי אלו לא יפרעו ואוקימנא בתנאי וקימא לן דסתם מתניתין ומחלוקת דבריתא הלכה כסתם דמתניתין והלכך אינו נאמן ואיכא מאן דפסק כרבנן ונאמן ואפילו למאן דאמר נאמן מסתברא בשבועה.
ואמר רב יהודה אמר רב נאמן אדם לומר פרוזבול היה לי ואבד וכי הוה אתי לקמיה דרב אמר ליה מידי פרוזבול היה בידך ואבד ומסתברא דנאמן בשבועה.
